למה כן ללמוד רפואה בחו"ל?

לא מזמן יצא לי להתקל בכתבה הבאה:

פרופ' רוני גמזו (מנכ"ל איכילוב בזמן כתיבת מאמר זה): "…צריך לזכור שאלו סטודנטים שלא התקבלו ללימודים בארץ, ורמת הלימודים בחו"ל היא פחות טובה מבישראל. לכן משרד הבריאות צריך להקפיד על רמה גבוהה של מבחני רישוי וששנת הסטאז' של אותם רופאים תהיה משמעותית על מנת לוודא שאזרחי ישראל מקבלים רופאים מצוינים".

אמרה חסרת אחריות שכזאת מוכיחה אף יותר שהמודעות בארץ ללימודי רפואה בחו"ל רחוקה מהמציאות.
חוסר ההבנה מתחיל מראשי המערכת ומגיע עד לרמת אחרון הסטודנטים שמנסים להתקבל ללימודים.
האם הפקולטה ללימודי רפואה שבאוניברסיטת הרווארד שבארה"ב דומה לפקולטאות השונות בארמניה? הרי כל אלה נופלות להגדרה: "סטודנטים לרפואה בוגרי חוץ לארץ", לא?
זוהי בדיוק הבעיתיות בהגדרת מנכ"ל ביה"ח איכילוב בהווה ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר.
לא כל האוניברסיטאות זהות בתוך ישראל הקטנה שלנו על תשעת האוניברסיטאות שבה [שמתוכן רק 5 מלמדות רפואה(!!)]. לכן, הדבר תקף על אחת כמה וכמה כשמדובר בכל העולם כולו.

 

האמרה מצטרפת לעוד מספר כתבות ואמרות שמתאימות יותר למדור רכילות בעיתן מקומי מאשר לקבלת התייחסות במאמר זה.

אני מניח שעד עכשיו ניסו להסביר לכם ולשכנע אתכם למה לא ללמוד רפואה בחו"ל.
אולי הגיע הזמן להבין למה כן ללמוד בחו"ל ומהם היתרונות לעומת הלימודים בארץ.

נתחיל בכך שכל הדברים עליהם אני אכתוב מכוונים כלפי איטליה.
אני בטוח שגם למדינות אחרות ישנם ייתרונות רבים ויהיה עליכם לשאול את הסטודנטים שלומדים במדינות אלו.

בתמונה: חדר ניתוח 'בחו"ל', מצליחים למצוא את ההבדל? אני לא

אני כותב שורות אלו בתור סטודנט שנה חמישית ב Universitá degli studi di Milano-Bicocca ולומד במסלול הלימודים באיטלקית.

איך בנוי מסלול הלימודים לרפואה?

לימודי הרפואה נמשכים בכל העולם 6 שנים,כאשר בסופם, מקבלים את תואר ה-MD.
לאחר קבלת התואר, הסטודנט מגיע לרמת ההכשרה הבסיסית כרופא בכל מקום בעולם, ונקרא בעל תואר דוקטור ברפואה "כללית".
מיד לאחר מכן, הרופאים הצעירים מתחילים בשלב הראשון של תקופת ההתמחות שבסופו הוא/היא יקראו רופאים מומחים.

באופן דומה לישראל, הלימודים לתואר ה-MD נמשכים 6 שנים.
באופן שונה מהרופאים בישראל- לאחר הלימודים, בוגרי איטליה צריכים לחזור לארץ ולהבחן על מנת להתקבל לשנת הסטאז' (או השנה השביעית בישראל), כלומר, צריכים לעבור בחינה לקבלה לסטאז'/קבלת רישיון רופא של משרד הבריאות- וזהו בדיוק סלע המחלוקת.

בחינת הכניסה היא ה"פילטר" של מערכת הבריאות על מנת לקבוע רף מינימאלי של ידע והכשרה רפואית והצורך לבצעה מובן בהחלט.
אך בעוד שבמדינות רבות הסטאנדרט הוא יחסית אחיד (ראו ערך בחינות ה USMLE, MCCEE, PLAB וכו'), בבחינה שבארץ ישנה הבדלה בין סטודנטים בוגרי ישראל לבין סטודנטים בוגרי חו"ל וסטודנטים אשר משתתפים בקורסי הכנה מקבלים בונוס של 10 נק' לציון הסופי.
בנוסף לכך היו מספר דיווחים בעבר על רמת שאלות לא אחידה ומספר רב של שאלות המצריכות רמת ידע מוגזמת שלרוב לא תואמת את רמת הידע של רופא צעיר אלא של רופא מומחה ולאחר בדיקה הוכחו כנכונים.
כיום ניתן לבצע גם את בחינת הUSMLE במקום בחינת הרישוי הישראלית, בכך ניתן לקבל רישיון לעסוק ברפואה בארץ וכיוצא בזאת לפחות לבצע בחינת כניסה הגונה שמהווה גם חלק מהותי מתהליך הקבלה להתמחות בארה"ב.

את כל התהליך שפורט מעל, הסטודנטים בוגרי חו"ל מבצעים כאשר יש בידם תואר ברפואה המוכר ברוב מדינות אירופה בהן הרופא יכול גם לעבוד ורשאי להתחיל התמחות (לרוב השנה השביעית בישראל מקבילה לשנה הראשונה בשלב ההתמחות).
כלומר שמי שבוחר לחזור לישראל בוחר לעשות זאת מרצונו החופשי, על הטוב ועל הרע שבכך.
ישראל אינה האפשרות היחידה של בוגרי חו"ל למציאת תעסוקה.

מהן הסיבות לצאת ללמוד רפואה בחו"ל אם כן?

רמת לימודי הרפואה באיטליה

הלימודים באיטליה הם לימודים קשים, ארוכים ועשירים בתכנים, גם מבחינה תיאורטית וגם מבחינה מעשית.
חומר הלימוד במדינה הינו זהה לחומרי הלימוד בכל שאר העולם והספרים מהם נלמדים המקצועות השונים הינם ספרים בין לאומיים מוכרים הנלמדים גם בארץ ובשאר מדינות העולם.
זאת אומרת שקורסי הפיזיולוגיה/פרמקולוגיה/מיקרוביולוגיה/קרדיולוגיה(וכו') מכסים בדיוק את אותם הספרים מהם נלמד חומר הלימוד בארץ (Harrison's, Nelson's,Schwartz, Grey's,Guyton ועוד רבים וטובים).
כך יוצא שזה לא באמת משנה אם הסטודנט לומד באיטליה או בישראל, המדע נשאר בדיוק אותו המדע גם בישראל וגם לא בישראל.
ברוב המקרים, הז'רגון הרפואי כולל ביטויים מהשפה האנגלית, היוונית והלטינית (שקרובה הרבה יותר לאיטלקית מאשר לעברית).

כלל תכני הלימוד באיטליה מתבצעים ברמה גבוהה המקבילה לכל מדינה עם סטנדרטים בין לאומיים של רפואה מערבית ומאושרים ע"י ארגון הבריאות הבינ"ל (WHO).
הלימודים כוללים התנסות תיאורטית וקלינית עשירה- תקופות קליניות של מספר שבועות בשנה השנייה, עד למספר חודשים (בד"כ 4-5) בשנים המתקדמות (משנה שלישית והלאה) יחד עם הלימודים הפרונטאליים בכיתה, אך כאן, חשוב לציין שיש סטודנטים שאומרים שרמת ההתנסות הקלינית באיטליה היא נמוכה בהשאוואה למדינות אחרות.
הלימודים מפוקחים ע"י מיטב המומחים בערים השונות באיטליה ובהרבה מהמקרים מדובר ברופאים ומרצים בעלי שם עולמי שמעבירים את חומר הלימוד.
זה נכון שבמקרים מסויימים אין בדיקות נוכחות, אך בסופו של כל קורס (מהשנה הראשונה ועד סוף השנה השישית) ישנם מבחנים בכתב ולאחר מכן, רק למי שעבר את הבחינה בכתב, בחינה בעל פה.
הבחינה בע"פ כוללת שלוש שאלות פתוחות בהן הסטודנט נשאל על חומר מהקורס באופן אקראי, על הסטודנט להשיב בזמן אמת, והציון של הבחינה שבעל פה (שלרוב הוא הקובע) נקבע גם הוא בזמן אמת.
באיטליה אין מושג כזה "מבחנים קלים" ובשום מבחן קבלת ציון עובר אינה ברורה מאליה, על אחת כמה וכמה קבלת ציון טוב (שנהיה משמעותי בשנים הקליניות, בקבלה לתוכנית ההתמחות המבוקשת ובבטחון של הרופא לעתיד).
על כל מה שנאמר נוסף אופן ההתלוות הקלינית שמתנהל ביחס של אחד על אחד- כלומר רופא/ה על סטונדט, זהו יחס גבוה משמעותית מישראל שברוב המקרים מאופיין ביחס של רופא על 8-12 סטודנטים.

בחינות הקבלה ללימודי הרפואה בישראל

אפרט על עצמי: באופן אישי, כלל לא ניסיתי להתקבל ללימודי הרפואה בארץ.
אך מנסיונם של אחרים הבנתי דבר פשוט: אוכלוסיה גדולה מאד של מועמדים ללימודי רפואה בישראל מבזבזת זמן רב וממון רב כדי לשפר את ציוני הבגרות והפסיכומטרי על מנת להתקבל ללימודי רפואה בישראל.
הסיבה מובנת מאליה, הרי רוב הסטודנטים היו מעדיפים ללמוד בסביבה הנוחה להם ובשפת האם שלהם. עד כאן הכל ברור, אך זהו הרגע לשאול שאלה פשוטה, מהו הגבול? מהו הגבול בו מועמד ללימודי רפואה משקיע בכדי להתקבל ללימודי הרפואה?
האם החלק החשוב ביותר בלימודי הרפואה הוא בבחינות הכניסה לביה"ס לרפואה או בלימודי הרפואה עצמם?
רוב הרופאים יגידו לכם שלימודי הרפואה עצמם הם אלו שבאמת משנים ושהציון שהוצאתם בתנ"ך בכיתה י"ב או בקביעת שורש של מילה שאף אחד לא משתמש בה יותר בפסיכומטרי כנראה שלא ישנו להם יותר מידי…
הגיע הזמן להודות באמת: כמות המקומות בפקולטאות הרפואה בישראל היא אבסורדית, לא מציאותית ולא משקפת בכלל את רוב מדינות העולם [גם כאשר משקללים את היחס במספר מדינות שאינן עונות לתואר "מדינות מפותחות"(!!!)] מבחינת יחס סטודנטים לעומת כמות האוכלוסיה במדינה מערבית ומודרנית.

 

הרפואה הציבורית באיטליה

לאיטליה יש מערכת ציבורית מצויינת, כחלק ממדינות ה OECD, המדינה מחוייבת ביחס של מספר בתי חולים,מרפאות/רופאים/מכוני דימות וכו' מסויים ביחס לאוכלוסיה שלא ניתן לרדת ממנו.
דבר שמקנה לסטודנט מבט נוסף על ההתנהלות בבתי החולים והמרפאות השונות.
הלימודים באיטליה מקנים לסטודנט הבנה בהתנהלות תקינה של מערכת רפואה ציבורית,
בשונה ממערכת הבריאות בישראל שבמקרים רבים נמצאת במצבים לא הגיוניים בהם חולים מאושפזים במסדרון בגלל מחסור ברופאים ובאמצעים רפואיים.

הפתיחות לכל העולם והיכולת להמשיך להתמחות במקומות שונים בעולם.

בתום הלימודים באיטליה , סטודנטים מקבלים תעודת תואר ברפואה המוכר בכל העולם ורשיון לעסוק ברפואה בהרבה ממדינות אירופה.
החופש לבחור את מקום ההתמחות ואת תחום ההתמחות הוא חופש חשוב ומשמעותי, במיוחד למי שהקדיש את ששת השנים ללימודים אינטנסיבים ושאפתניים.
זאת יחד עם העובדה שהלימודים מועברים באנגלית/איטלקית, ולפחות במקרה של לימוד בשפה האיטלקית מלווים ברכישת שפה חדשה שיכולה לשמש את הרופא לעתיד, יחד עם אפשרות להנות מידיעת עוד שפה, תרבות ואנשים שונים.
הדלתות שנפתחות לאחר סיום התואר מאפשרות תנאים מקלים יחסית לקבלה לתוכניות התמחות בהרבה ממדינות אירופה (בישראל לעומת זאת ישנה אוכלוסיה שהולכת וגדלה של רופאים ישראלים המעוניינים לצאת מגבולות המדינה ולעסוק ברפואה בחו"ל).
חופש הבחירה למקום ההתמחות נהיה כמעט קריטי כאשר מבינים שאורך משמרות בתקופת ההתמחות בארץ יכול להגיע ל-26 שעות רצופות, בהן הרופאים לא מספיקים לצאת להפסקה, אפילו של 5 דק' ושכרם נמוך באופן משמעותי לעומת הקולגות במקומות שונים בעולם.

 

השקט הכלכלי והשקט להתעסק בלימודים

את הלימודים התחלתי לפני חמש שנים ועל כן אני יכול לספר לכם מתוך ניסיון שלימודים לכל תואר עולים כסף… והרבה! על אחת כמה וכמה הלימודים לתואר דוקטור שנמשך 6 שנים.
במהלך כל שנות הלימודים במהלך התואר, לא יצא לי לשלם יותר מ900 יורו בשכ"ל לשנת לימודים.
הלימודים יוצאים זולים באופן משמעותי ביחס לרוב האוניברסיטאות בעולם (ארה"ב 75,000 דולר לשנה, בהונגריה 17,000 יורו לשנה, ישראל- כ 15,000 ש"ח לשנה).

כאשר מדובר בסגנון החיים יש לציין גם את העובדה החשובה שמחוץ לישראל לא נקראים לתקופות שירות במילואים (שבד"כ מגיעות בתקופות מלחיצות מבחינה לימודית (מבחנים/עבודות/מעבדות וכו'),  המחייה החוויתית בארץ חדשה, תחבורה ציבורית שעובדת היטב, עלויות מחייה נמוכות ורמת איכות חיים גבוהה באופן כללי יותר מהמצוי בישראל (כמובן שהדבר תלוי עיר ומדינה נתון לשינוי בין הערים השונות).
אלו אספקטים חשובים ביותר במהלך ששת השנים הקשות הללו, בהן המוח ותשומת הלב צריכים להתעסק בעיקר בלימודים ולא במציאת מקור ההכנסה הבא.

דעתי האישית

הלימודים באיטליה מצריכים אומץ- ביצוע מעבר למדינה אחרת ולא פעם גם יכולת לאזן בין לימודים למחייה במקום חדש.
הלימודים מקנים זווית אחרת על עולם הרפואה ותפיסה גלובלית של הרפואה. הלימודים מתבצעים תוך כדי הקניית שפה חדשה שתמיד יכולה לשמש את הרופא לעתיד.
לימודי הרפואה אינם לימודים קלים, ועצם קיום אופציה אלטרנטיבית לקבלת תואר ברפואה אינה אומרת שיותר "קל" ללמוד בחו"ל, רוב הסיכויים שההיפך הוא הנכון- הלימודים באיטליה קשים מאד והרבה פעמים מכילים הרבה יותר חומר תיאורטי ממקביליהם בארץ.
החסרון הגדול של הלימודים בחו"ל הוא באזלת היד של משרד הבריאות ומשרד החינוך בכל הנושא של הסדרת מעמדם של רופאים בוגרי חו"ל בארץ. חוסר זה יפגע בעיקר בתושבי מדינת ישראל ולא ברופאים עצמם, שכאמור- להם, ברוב המקרים ישנן עוד מספר אלטרנטיבות לקבלה להתמחות ברפואה במקומות אחרים בעולם.
כאשר אני לוקח בחשבון גם את עובדת השכר הנמוך לעומת כמות שעות העבודה והאינטנסיביות שבעבודה שנוחתת על כתפי המתמחים בארץ, אני משתכנע שעלי לחזור בי מכוונתי לשוב להתמחות בארץ ולהמשיך את מסלול הכשרתי (כלומר את תקופת ההתמחות) בחו"ל, בעיקר בגלל: הקלות שבתהליך הקבלה להתמחות באחת ממדינות אירופה (לדוגמה מעבר מאיטליה לאנגליה), תנאי העבודה הטובים, פתיחת הדלתות מבחינה תעסוקתית לאחר סיום ההתמחות והקושי שבלחזור לארץ מבחינה בירוקרטית ותודעתית (כלומר היחס לרופאים בוגרי חו"ל בארץ והיחס לרופאים באופן כללי מבחינת אלימות).
כולי תקווה שביום מן הימים יגיעו להכרה ברופאים בוגרי חו"ל ככוח רפואי מיומן שברוב המקרים דובר מספר שפות (שאחת מהן היא בד"כ אנגלית ברמה גבוהה) עם חשיפה וידע שהגיע מעבר לים ועל כן יכול לתת זווית ראיה אחרת למחלקות רבות בארץ.

לסיכום

הלימודים בחו"ל באופן כללי ובאיטליה בפרט הינם לימודים שזוכים במרוצת השנים ליותר תשומת לב בגלל האפשרויות המצומצמות במדינת ישראל. אלו לימודים מעניינים, אינטנסיביים הפותחים לסטודנט בסוף התואר מגוון רחב של אפשרויות תעסוקה ומאופיינים באיכות חיים גבוהה והוצאות כלכליות מצומצמות יחסית בהשוואה למקומות אחרים בעולם.

בצילום: אוניברסיטה ב'חו"ל'